ל"ג בעומר
”אָמִיאָסָאלִי”
מנהגי האבלות בימי ספירת העומר נשמרו בקפידה בקרב בני הקהילה. הגברים לא הסתפרו, לא נחגגו שמחות משפחתיות ולא ניגנו בכלי שיר. הטעם לאבל, זכר לעשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא שמתו בימים אלה על כי לא נהגו כבוד זה בזה לא היה ידוע. ימים אלו הוכרו כזמן אבל כללי.
ל”ג בעומר, יום הילולת רשב”י, מצוין בקהילות ישראל כיום שמחה. אור המדורות מסמל את זיו התורה הקדושה שהביא רבי שמעון לעולם באמצעות ספר הזוהר הקדוש. אולם ל”ג בעומר במשמעותו המוכרת לנו לא נחגג בקווקז, ככל הידוע. עם זאת, עדויות שונות מפי זקני הקהילה, מצביעות על מנהג בעל אופי המזכיר את מדורות ל”ג בעומר: בין פסח לשבועות נחגג ה"אָמִיאָסָאלִי", או "שֵמָא וָאזָאל" בהדלקת מדורות גדולות, בשירים ובריקודים סביב לאש וכן באכילת תפוחי אדמה ובצל שחומים שהכניסו למדורה. זקנים ונערים ישבו כאחד סביב למדורות עד שעות הלילה המאוחרות.
המשמעות המשותפת לשירים ולתנועות הריקוד הייתה הגנה מפני המזיקים לשדות התבואה, לחיות ולבקר, וכן גירוש רוחות רעות ממעונם של בני הקהילה. היו בתים שבהם סבבו בעששיות דולקות, כמו מגרשים אויבים סמויים מהעין. הברכות ההדדיות שהוחלפו בין הקהל היו: “שתזכה לשמירה בשנה זו, ובכל שנה ושנה”…
נראה כי "אָמִיאָסָאלִי" או "שֵמָא וָאזָאל" הוא בעצם גלגולו של יום ל”ג בעומר המוכר לנו. ידוע שספר הזוהר מסוגל לשמירה והגנה על ידי לימוד בו, או רק מעצם הימצאותו בבית. ככל הנראה, במרוצת הזמן התחלפה משמעותו המקורית של יום זה לטקסים שונים הקשורים להגנה ולשמירה. כיום, רבים מבני הקהילה הקווקזית מודעים לחשיבותם ולקדושתם של ספרי הזוהר ולמשמעותה של זכות התורה שהיא מגנה ומצלה.